• רחלי רכניצר

אין סוף בוואדי

כל רגל שוקלת טון כל פסיעה מוסיפה שיכבה נוספת של בוץ. כח הכבידה מורגש חזק ברגליים את מתקשה ממש להרים את הרגל אבל זה לא עוצר אותך מלהמשיך לרצות לפסוע עוד ועוד לא שבעה לשניה ממראות האלקיים האלו. ככל שאת נכנסת פנימה יותר, הבתים מתרחקים, הכבישים אינם והכל נהיה טהור יותר, ירוק יותר ועוצמתי הרבה יותר. בפנים אפשר לראות פתאום משפחה של כלניות מדהימות ומלאות בשיק. בהמשך מגיעים לרקפות. אין מהם הרבה. כל רקפת, כבודה במקומה מונח. אם תגיעי בשבוע הבא, כנראה שהן כבר לא תהינה שם. הדשא מגיע עד לברכיים, ובא לך רק לפרוש איזה רשת קסמים ולרחף מעל כל המצע הזה. את בכל אופן לא מתאפקת, מכניסה רגליים בתוך הגבעולים הגבוהים. טל? גשם? את לא מבינה מה בדויק את מרגישה, אבל כל פסיעה משחררת משהו רטוב וטוב טל תחיה שנותן כח להמשיך ולרוץ בתוך כל האין סוף הזה. יש גם מים בסוף הדרך. סוג של נחל. את מוצאת את נעליך משתכשכות במים, ואיזה מדהים, שכבות הבוץ מתחילות להתמוסס להם אבל, באסה, עכשיו המים הצלולים נהיו עכורים, את מרגישה שחיבלת בטבע, שחבל. אבל תוך כמה רגעים מתחלפים המים, ושוב הכל צלול ונקי. מרחוק את רואה שני מתבודדים, הם צועקים. את כבר מבינה אותם עכשיו. את יכולה גם לצעוק, לשחרר, לשרוק או לשיר. כאן רק השמים הם הגבול. המסע מגיע לסופו. ברגע הראשון את לא קולטת איפה את?? ילדים, הסעות, אימהות, כביש, מכוניות,שעון וזמן, ארוחת צהריים ומשימות. ובתוך כל זה, אשה אחת עם נעליים מלאות בבוץ. אבל למי אכפת?!







נוף

רקפות מקרוב


מים



אשמח לענות על כל שאלה,

רחלי

0527161234

מכבדים כרטיסי אשראי

כל הזכויות שמורות לרחלי רכניצר